הייתה זאת המוזיקה הפנימית של המילים שריתקה אותי לטקסט של תמיר להב-רדלמסר. משהו באופן בו מילה רודפת אחר מילה, באופן בו המילים עוקבות זו אחר זו, נתן את ההרגשה שהן למעשה קשורות זו בזו, כמעט מחוברות זו לזו פיסית על איזה קו מילים אינסופי, וכל מילה שמופיעה על הקו, זורקת צבע על קודמתה ובו ברגע גם מחפשת את הבאה אחריה. המוזיקה שלי באופן טבעי נהתה אחרי האספקט הדיבורי-יום-יומי-זורם של הטקסט, וגם היא במובן זה קו ארוך של מילים מוסיקליות השלובות זו בזו.

הדיסוננטים התמידיים בטקסט והבוטות של המלחמה לצד הברבורים בברכה, של המין לצד זכר המתים, מצאו איכשהו את מקומם גם במוזיקה בהפכם באופן טבעי וכמעט לא מודע לדיסוננט בין שירה רצ'יטטיבית דיבורית לבין מתיקותו הגרוטסקית של ולס, בין מובנותו של הטקסט ברגעים מסויימים לבין עמימותו ברגעים אחרים.