לא קינה

הנה הכיכר המלבנית, נראית כה בקלות כעת, אלפי אלפים של אנשים אכן הולכים וקרבים כדי לשמוע את נאומו של ראש הממשלה. הוא אמור לנאום עכשיו, אבל משום מה אינני רואה אותו, או שמא זה הוא, מוצג על מסך גדול בלב הכיכר. או שמא אנחנו הם, ששרים כל כך בשקט. רבע מליון אנשים בכיכר מלבנית.

בת אל קטנה,
שירי,
כבר כתבנו
בכחול ובירוק,
מלות שמש שיריות,
אנחנו עכשיו
שרים.

צליל המלים הללו, באלף הדים, האם שמעת? רצחו אותו. האם שמעת? רצחו אותו. קשה לשמוע אותך, אמא, לא, לא שמעתי, ואינני שומעת אותך גם עכשיו, כיוון שאין כאן די אויר לנשימה. דברי שוב, אמא, רק אל נא תאמרי את המלה ההיא, שהרי זוהי מילה סופית מאד, ובטעות נאמרה, שהרי רק שעה אחת חלפה, ואין הדבר בגדר האפשר, אנא דברי שוב, אמא, אמרי שמישהו ניסה להתנקש בחייו, אמרי כי הוא נורה, נפצע, נלקח לבית החולים, אמרי כי חייו בסכנה, אבל אל תאמרי "נרצח", אמא, זה סופי מדי, דבר לא נותר אחרי כן, לא חיים או תקווה או דבר שיכולנו לעשות, עלינו לחשוב מה לעשות כרגע, זהו מצב מורכב, אבל נמצא את הדרך, כל עוד יש שביב תקווה, כמו למשל פס כחול, או 2 פסים כחולים, או כל סמל לאומי אחר המכסה קופסא שחורה גדולה.

בת אל קטנה,
שירי,
מלים אחרות,
כבר נכתבו אף הן,
שמים בתכלת
ושמש,
שירי,
בת אל קטנה
שוב
באותן המלים.

המשיכי לשיר, ילדה קטנה, כדי שנוכל לשוב ולחפש פסים כחולים, כדי שנוכל להבין איפה יש קופסא שחורה בוהקת, או ארון מתים, או 5,000 אנשים ישובים על כסאות לבנים. עדיין אין לנו היתר לדעת את שם ההר הזה, שכן נמצא כי הדבר חורג מכוח השגתנו, מתחזית מזג האוויר, מהנואם הראשון, השני, ושאר הנואמים בטקס הזה. לעולם חייב אדם להקשיב למלים הנאמרות בשפת אמו, בכך אין לי כמעט ספק, למרות שאני מתקשה בהבנת משמעותן של רוב המלים בטקס הרשמי הזה. האם עלי לאמר לוויה. אני ממשיכה לחפש את השאלה, בעוד אני נוכחת כמה חשוב לנסח אותה, לתת לה קיום באוויר, לבדוק אם נדרשת כאן קינה. היצירה הזאת איננה קינה, בכך אין כל ספק! עלי לברר אם הקופסא השחורה היא ארון מתים והאם השתנה גובה פני המים בכנרת.

בת אל קטנה,
שירי שיר,
בצליל אחד.
מלה חדשה
שעוד לא שרנו.
אינסוף מלים
בצליל אחד.

די לשיר, שהרי הערב כמעט ירד, שהרי ארון הקבורה כבר נלקח, שהרי כבר ניתנה לנו הזדמנות, שהרי נשארנו עם 5,000 כסאות לבנים ריקים, בעוד איננו יודעים לאן ללכת ומה לעשות, מתי להתחיל לנוע, או האם עלינו לאמר קינה כאן. אשאר כעת לצד מקומו הריק של ארון המתים, מקום בו עשויה השאלה להתבהר יום אחד, מקום בו אולי אוכל פעם לשמוע את נאומו של ראש הממשלה, או לראות אותו על מסך גדול במרכז הכיכר. כן, אני רואה אותו היטב עכשיו. הכל כשורה, אם כן, ופרוש הדבר שאני כבר יכולה לעצור לרגע, לנשום, ולחשוב. ברור שלא אמות אחרי האסון הזה, גם לא אחיה, גם לא אזכור למה אנחנו עומדים כאן, כמעט ללא תנועה, שרים כל כך בשקט, רבע מליון אנשים, בכיכר מלבנית ללא שם. אין זו אלא סיטואציה זמנית. בתוך דקה או שתיים , או מחצית הנצח לכל היותר, תקרא הכיכר שוב בשם. משהו מן השאלה גם עשוי להתבהר.

בת אל קטנה,	בים ובקוביות
אלפי שירים	מלות שמש שיריות,
בצליל אחד,	אנחנו עכשיו שרים.
הן מוזר הוא האביב	בת אל קטנה,
במקומותנו,	גם המלים האחרות
מוחש תמיד,	כבר נכתבו,
שירי,	שמים בתכלת
בצליל.	ושמש,
בת אל קטנה	שירי,
מלות שיר	אותן המלים,
שכבר נכתבו בכחול	שוב.
ובירוק,

אין צורך לשיר עוד, או ללכת לאנשהו, כיוון שלבטח אין זאת קינה, אין זה נאום, אין זו הזדמנות, כבר ניתנה לי הזדמנות, ועשיתי כמיטב יכולתי. אשאר כעת ליד האוויר הריק, אספור את השעות והימים שעלינו לחכות עד שתקרא הכיכר שוב בשם.

בת אל קטנה,
שרתי,
אמרתי,
אלפי צלילים
במלה אחת
שירי.

וכעת הכל תם, עבר, אין עוד סיבה להסתכל סביב, או למהר, כי כל מה שאנו רואים הוא לא כלום גמור, וכל מה שאנו שומעים הוא רק קולן של שלוש יריות. למרבה המזל אנו עיוורים, חרשים, ואיננו חשים דבר. ברור כי איננו מתים, גם לא חיים. נשב, אם כן, לצד ארון הקבורה החסר, נחכה, נהיה לאט לאבן, נראה בבוא היום את השאלה מתהווה, מתנסחת, נשאלת, מתמוססת, נשכחת.

בת אל קטנה,
שירי,
שיר
אחר
שיר.

"לא קינה" נכתבה מתוך הכאב הרב שעלה עם הירצחו של יצחק רבין. רבין הווה עבורי (ועבור רבים מאד) תקווה ראשונה לשלום אחרי שנים ארוכות של מלחמות. מותו היה אבל אישי ולאומי והכאב והדכדוך בעקבותיו נמשכו למעלה משנה.

כדרכה של הסתירה התמידית הזאת ביצירותי, גם ב- "לא קינה", פרט לרגע אחד, לכאב אין כל ביטוי ישיר. הטקסט כמעט ואינו צועק או בוכה; הוא בעיקר לא מבין, שואל ותוהה, מנסה לחקור מה שאין לו סיכוי להיות אי פעם מובן. ובכל זאת, בלי לגעת במקומות אמוציונאליים, בין השיטין של מילים מרוחקות וכמו בלתי מעורבות, שזור הכאב כמעט בכל משפט ומשפט.