"שלום, גרסת המלחינה" היא השלישית בסדרת יצירות שנכתבו סביב נושא השלום (ומתוך כיסופים גדולים אליו). הראשונה בסדרה הייתה "שלום ב- 3 צבעים" לחמישיית כלי נשיפה ממתכת שהוזמנה על ידי Donne in Musica בתקופת מלחמת לבנון השניה כמחווה איטלקית לשלום במזרח התיכון (בכורה: רומא, איטליה 2006); השניה הייתה "שלום ב- 4 צבעים" לשתי מקהלות, זמרת מצו סופרן ושמונה כלים, שהוזמנה על ידי המנצח מרקוס לנגר ומקהלת St.-Johannis-Kantorei כגרסה מורחבת מאד של "שלום ב- 3 צבעים" (בכורה: רוסטוק, גרמניה 2008). "שלום, גרסת המלחינה", שהוזמנה על ידי חג המוזיקה הישראלית 2008, היא השלישית בסדרה (בכורה: אולם הנרי קראון, ירושלים, ספטמבר 2008, התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור בניצוח סטנלי ספרבר). כל שלוש היצירות משתמשות בפרגמנטים מתוך שני שירי שלום שהפכו זה כבר קלאסיקה בתרבות הישראלית: "עושה שלום במרומיו" (מסורתי, נורית הירש) ו"שיר לשלום" (יעקוב רוטבליט, יאיר רוזנבלום).

כמו ביצירות רבות אחרות, גם ב-"שלום, גרסת המלחינה" ניכר העניין האמנותי שלי במרכז הטונלי, במקומו, במשמעותו, ובדמות שהוא לובש כאשר מתרחקים ממנו וחוזרים אליו. במובן הרעיוני והתחושתי כאחת, השאלה היא: עד כמה קיים המרכז הטונלי כאשר המוזיקה מתרחקת ממנו לטובת סביבה א-טונלית? וכאשר חוזרים לאותו מרכז טונלי – האם הופך קיומו להיות רציף כאילו מעולם לא עזבנו אותו?

בעת כתיבת "שלום, גירסת המלחינה" הובילו השאלות האלה גם לשאלות כלליות יותר: כאשר חיי אדם מקבלים תפנית חדה – איך ניתן להבין את רצף חייו? איפה נמצא מה שנשאר על כנו מחייו הקודמים ואיפה מה שאבד? והאם מה שאבד חדל להתקיים לחלוטין או שעצם קיומו בעבר נותן לו איזו נצחיות, גלויה או סמויה? ועוד השאלות האלה מאירות את הדרך לצלילים ההולכים ונכתבים - קמה ועלתה לה השאלה: האם נוכל אי פעם לדעת אם "שלום" היא מילת ברכה, מילת אחווה בין עמים או מילת פרידה?