מחוות סיום תמוהה (1994)    56'9 דקות
לכינור, צ'לו, פסנתר
בהזמנת קבוצת "מוזיקה נובה"
מו"ל: מל"י 362
ביצוע בכורה: מרכז ענב, תל-אביב, פברואר 1996
ניתאי צרי - כינור; הלל צרי - צ'לו; רות צרי - פסנתר

ביצועים נוספים:
אולם ויצ"ו, חיפה, מרץ 1996
ניתאי צרי - כינור; הלל צרי - צ'לו; רות צרי - פסנתר
אודיטוריום לוינסקי, תל-אביב, אפריל 1998
מריה בטלמן - כינור; הירש פרידמן - צ'לו; אלה שפושניק - פסנתר
אודיטוריום לוינסקי, תל-אביב, מרץ 2001
שמעון אבלוביץ' - כינור; אליעזר רואן - צ'לו; זהבה סימון – פסנתר
Galleria Comunale de Arte Moderna e Contemporanea, רומא, איטליה, יוני 2001
Stefano Bellini - violin; Leonardo Sapere - cello; Paolo Vergari - piano
אולם הנרי קראון, תיאטרון ירושלים, פברואר 2003
שמעון אבלוביץ'- כינור; אליעזר רואן- צ'לו; זהבה סימון- פסנתר
מוזיאון תל-אביב לאמנות, תל-אביב, מרץ 2003
שמעון אבלוביץ'- כינור; אליעזר רואן- צ'לו; זהבה סימון- פסנתר
מרכז פליציה בלומנטל, תל-אביב, פברואר 2007
ניתאי צרי – כינור; הלל צרי - צ'לו; מיכל טל – פסנתר
המרכז למוזיקה משכנות שאננים, ירושלים, פברואר 2007
ניתאי צרי – כינור; הלל צרי - צ'לו; מיכל טל - פסנתר

"מחוות סיום תמוהה" היא יצירה נוספת בשורה של יצירות, המסגירות את העניין הרב שיש לי ביחסם של גורמים שונים למרכז טונלי. "מחוות סיום תמוהה" מתבוננת, למשל, בתוצאת ההתרחקות ממרכז טונלי, כשבמלה 'התרחקות' אין הכוונה לנטישת הטונליות או לנידוייה הגמור לטובת הא-טונליות; נהפוך הוא: כדי להתרחק מדבר מה (ויהא זה מרכז טונלי), חייב להיות לאותו דבר קיום, כזה או אחר. לטונליות יש קיום תמידי ביצירה, גלוי או מוסתר, והיצירה 'מתרחקת' למעשה כדי להתבונן בו, במרכז הטונלי, ממרחקים שונים.

הביטוי "מחוות סיום" מתייחס לאקורד הפותח, שמשמש אינספור פעמים במוזיקה טונלית כאקורד קדנציאלי (כלומר כאקורד סיומי). הפוטנציאל הסיומי של האקורד הפותח ב"מחוות סיום תמוהה" כמו משרה את צילו על היצירה כולה; אך כמו שלצל יש, מצד אחד, צורה מוגדרת הניתנת לחישה, ובכל זאת אין בו ממש, כך גם האקורד הפותח - אף פעם לא מממש את הפוטנציאל הקדנציאלי (הסיומי) שלו מצד אחד, אך מצד שני גם אף פעם לא ממש מתנער ממנו. לכן תמוהה מחוות הסיום הזאת.